שְׁתֵּי נָשִׁים בִּמְכוֹנִית

קְלִפַּת אֱגוֹז

(אוּלַי תֵּבָה)

הָאַחַת נוֹהֶגֶת

הַשְּׁנִיָּה בִּתָּהּ

גּוּפָהּ שָׁם 

אַךְ רֹאשָׁהּ?

חָמוּשׁ בְּאָזְנִיּוֹת

וְנַפְשָׁהּ 

מִי יוֹדֵעַ הֵיכָן?

בספר שיריה השלישי, בִּתִּי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, מספקת דנה אריאלי, באומץ ועדנה, הצצה אל תוך אחד המסעות המטלטלים של חייה, שבליבו ניצבת מערכת היחסים עם בתה היחידה. בלשון פיוטית, צלולה ומדודה, ימצאו עצמם הקוראים והקוראות, לצידה של אריאלי, על רכבת הרים רגשית אשר נעה בין תקווה לייאוש, בין עצב לשמחה, בין געגוע לאשמה, בין כעס לסימני שאלה. 

השירים לאורך הספר כמו כתבו את עצמם מתוך הדחף של המשוררת למצוא תשובה, רגע של נחמה או פורקן, כשהגרעין הוא תמיד ניסיונה של האם מצד אחד לספק תמיכה ומצד שני לקבל תשובות על מצבה של הבת, הנמצאת על רכבת הרים משלה. לאורך הקריאה אותו ניסיון שולח זרועות ונוגע בנושאים נוספים – משפחה, חברים, אִמהוּת, קצבת ביטוח לאומי וחיות מחמד – שכולם מקבלים מקום דרך השירים, אך בעיקר דרך שפתה הייחודית של אריאלי, שמצליחה על אף מורכבותו של הנושא להותיר את הקוראים והקוראות עם תחושה נעימה של תקווה.